סוד האותיות

בס"ד

                                                             "עשרים ושתיים אותיות חקקן חצבן שקלן והמירן צרפן וצר בהם נפש כל היצור ונפש כל העתיד לצור" (ספר היצירה)

סוד האותיות

כח הדיבור

סוד האותיות, סוד מופלא ומרתק, עולם ומלואו ששרשו מעלה מעלה בעולמות העליונים וענפיו מגיעים עד לעולם הזה.  'ספר היצירה', המיוחס לאברהם אבינו, אומר שבאותיות  "צר כל היצור ונפש כל העתיד לצור",  באותיות יצר הקב"ה את כל היצורים, כי האותיות הן הצינורות להעברת השפע האלקי, והן אבני הבניין של כל המציאות כולה.

כח זה של בריאה מסר הבורא בידינו.  לכן נקרא האדם מדבר, להבדיל משאר דרגות הבריאה (דומם, צומח, חי) שאין בהם דיבור.   כח הדיבור זה לא רק היכולת להעביר רעיונות, אלא זה הכח לברוא מציאות רוחנית וגשמית בעזרת הכלים הנפלאים והחזקים האלה של האותיות. אמנם לא כל אחד יכול, צריך קצת להתייגע בשביל להגיע לדרגה כזאת אבל הגמרא מספרת על תנאים שהיו לומדים תורה כל השבוע וכשהגיע ערב שבת היו בוראים עגל לכבוד שבת ע"י צירוף של אותיות.

האותיות הן עשרים ושתיים מיני הארות, שבצירופים השונים ביניהן יוצרות אין סוף הארות.  כנגד העשרים ושניים מיני הארה של האותיות יש עשרים ושנים מיני כרומוזומים באדם .  כשנוצר האדם מתחברים עשרים ושניים כרומוזומים של האיש עם עשרים ושניים כרומוזומים של האשה ונותנים ביחד ארבעים וארבעה כרומוזומים – בגימטריא דם.  מה חסר ליצירת האדם?  א'.

הא' היא כנגד אלופו של עולם.  על זה כתוב ש"שלשה שותפים יש באדם, אביו, אמו והקב"ה".  אביו ואמו נותנים את החלק הפיזי והקב"ה נופח בו נשמה. הא' זה חלק האלוקות שבאדם.   א' מסמלת את הבלתי מושג.  הטרנסנדנטאלי ביותר, הא' היא פלא, זה מה שמייחד את האדם מכל בהמה, האותיות של הבהמה הוא בה מה, כל חקירת המהות זה בתוכה.  האדם יש בו את הדם, את הפיזי, כמו שיש בבהמה, אבל מה שמיחד אותו זה שהוא מחפש את המופלא, את הרחוק, את העליון, אם אין לאדם דבר כזה הוא לא אדם.  אדם שמעניין אותו רק הצלחת שלו, המזרון שלו והתענוגות שלו של העולם הזה, בלי החיפוש אחרי המופלא,  אין לו את הא', אין לו את בחינת האדם.   מותר האדם מן הבהמה – אין, מה זה אין?  שיש לו את היכולת להתחבר אל האין.  כל זה רמוז במלה אדם, היא לא סתם נקראת אדם, כי לשון הקודש היא לא שפה הסכמית.  כלומר, שהסכימו שמלה מסוימת נהגית בצורה מסוימת אבל זה לא משנה אם היא היתה נשמעת אחרת לגמרי.   בלשון הקודש יש משמעות לכל אות, לכל הגיה, לכל מילה , כמו שנראה בהמשך.  א" לא נקראת סתם אלף, ולא נראית במקרה איך שהיא נראית, הערך הגימטרי שלה הוא לא במקרה אחד,  והיא לא סתם נמצאת בתחילת האלפא ביתא.  ב' לא נראית סתם כמו שהיא נראית, היא מורכבת מד' וו'.  היא לא נקראת סתם בית אלא היה קשורה לבית.  לא סתם היא האות הפותחת את כל התורה כולה יש לזה סיבה, יש לזה קשר גם עם הערך המספרי שלה, וכך עד סוף כל האותיות, הכל מכוון, הכל בעל משמעות והכל משנה.

"ויפח באפיו נשמת חיים" – 'רוח ממללא' רוח מדברת.  הדיבור זה לא רק מערכת תקשורת אלא הוא אחוז בכוחות החיים עצמם.  כוחות הנפש של האדם יוצאים לפועל בדיבור, וכמה שהדיבור  יותר זך, יותר טהור – הוא פועל יותר, הוא נכנס יותר עמוק.   יש בתוך הדיבור רוח חיים, 'רוח ממללא',  ומהעומק שהוא יוצא לאותו עומק הוא נכנס,  'דברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב'.  כתוב 'נפשי יצאה בדברו', הנפש של האדם ממש יוצאת בדיבור.

 

האותיות שבשם 

כמו שאמרנו, האותיות בלשון הקודש הן כלים לקבלת השפע, כך מלמדת אותנו תורת הקבלה.   יש לנו עשרים ושניים כלים איתם אפשר לקבל שפע רוחני. מצד שני יש לנו עשרים ושניים אבני בניין שאיתן אפשר ליצור, עשרים ושניים כרומוזומים של הבריאה.

מעשרים ושתיים אותיות יש אין ספור אפשרויות  של צירופים שאפשר ליצור, כשכל צירוף יוצר הוויה, המוגדרת בשם אחר.  הקבלה מגלה לנו שהשם של דבר מעיד על מבנה הכוחות הפנימי שלו, על הפונקציות שלו, בפיזי, ברוחני ובעולמות השונים.  מי שיודע את תורת האותיות יכול לקבל אינפורמציה מהשם של הדבר כמו שמקבלים מניתוח גרפולוגי של כתב או ממפה אסטרולוגית.  לכן השמות בלשון הקודש הם לא מקריים, כל שם מסמל משהו.  המדרש מספר שהקב"ה העביר לפני אדם הראשון את כל הבריות בגן עדן על מנת שיקרא להם בשמות.  לכאורה מה הבעיה?  שיקרא לאחד צ'וק צו'ק, לשני מו מו  ולשלישי סי סי.  מה הרבותא הגדולה בקריאת השמות עד שהמדרש טורח לספר לנו על כך?

אם נבחן את המילה נשמה נגלה שבמרכז שלה, בפנימיות שלה, מופיעה המילה – שם.  השם מחובר עם הפנימיות של הנשמה, עם המהות.  שם מעיד על מהות ויוצר מהות.

הקב"ה לא העביר את החיות לפני אדם הראשון סתם בשביל שימציא להן שמות, אלא כדי שיתאים לכל חיה את השם המתאים למהות שלה.

כתוב על אדם הראשון ש"תפוח עקבו היה מכהה גלגל חמה", השמש היתה דהויה ליד העקב שלו.  לאדם הראשון היתה קומה רוחנית בלתי נתפסת בכלל, היתה לו השגה עצומה בכל הבריאה ובכל העולמות.   לכן הוא, ורק הוא, אפילו לא המלאכים, יכל לתת שמות לכל נברא.  וכל שם שנתן הוא שמו עד היום.  למשל, לחתול קרא חתול – על שום שהוא מחתל את צרכיו ומסתירם.  נו, וזה הדבר היחיד שהחתול עושה?  לא, אלא זה הדבר שהאדם יכול ללמוד מן החתול דווקא – צניעות.  נכון, יש לחתול גם גמישות וזריזות וגבורה, אבל יש עוד בעלי חיים שיש להם גמישות זריזות וגבורה.  אבל מה יש בו בחתול שאין באחרים?  צניעות.  לכן אומרת הגמרא שאם לא היינו מצטווים על צניעות היינו לומדים צניעות מחתול. שאפילו צרכיו אינו עושה בפרהסיה ומסתיר עקבותיהם, מכאן אנו יכולים ללמוד קל וחומר על כל שאר הדברים שהצניעות יפה להן.

לכלב  קרא האדם כלב  על שום שכולו לב.  עכבר – מלשון עכב בר, מי שמעכב אצלו בר (תבואה), כלומר, יש בידו תבואה ואינו מעשר אותה, הוא מעכב אותה אצלו – אדם כזה  באים אליו עכברים וגורמים לו היזק בכפלי כפליים לתבואה.  חמור – על שום שהוא חמרי ומגושם, אשה – על כי מאיש לוקחה, וכן הלאה על זאת הדרך.   הקב"ה לא נתן למלאכים את התפקיד הזה, ומלאכים הם כביכול יותר גבוהים מבני אדם.  לא, את התפקיד הזה קבל האדם,  כי לאדם, שהוא בגימטריא – מה,  יש את הכח לדעת מהויות על ידי התבוננות וחקירה.  אדם הראשון קודם החטא ידע את המהות של כל דבר ודבר וקרא לכולם בשמות על פי המהות שלהם.

בלשון הקודש השם של כל דבר מעיד על המהות שלו, לא סתם קוראים לשולחן שולחן, שולחן זה  מלשון שליח, שלוחו של האדם.   עד חרבן הבית היה המזבח מכפר לבני אדם, משנחרב הבית, אמרו חז"ל שולחנו של אדם מכפר עליו.  צריך שליח במקום המזבח שיעשה את אותה עבודה.  שליח זה גם אותיות חלש, מתאר מצב של חולשה שבגללה צריך מישהו אחר שיעשה את השליחות.  כשלאדם אין כח או יכולת בעצמו ללכת אז הוא שולח שליח.  גם 'לחש' זה אותו עניין, כשאין כח להגיע עם הדיבור לשם אז לוחשים.  שולחן בא מזה שיש חולשה, מזבח נהרס, אין לנו את הדבר האמיתי צריך שליח במקום.  כל צירוף שתיקח של שלשת האותיות של השרש חייב להיות לו חוט מקשר.

כמובן שיש משמעות עצומה לאותיות המרכיבות את השם של האדם עצמו ולסדר שלהן. לאותן שתי אותיות יכולה להיות משמעות לגמרי אחרת בצירופים שונים.  למשל: שח = מדבר, חש = שותק.  זאת אומרת שצריך לדעת בכל דבר גם מה האותיות המרכיבות אותו, וגם מה המשמעות של הסדר בו הן מופיעות, וזה כמובן תורה שלימה.  באופן הכי כללי אפשר לומר שהאות הראשונה בשמות של אנשים קשורה יותר לנשמה (מחשבה), השניה לרוח (דיבור)  והשלישית לנפש (מעשה).  דרך האותיות משתלשלת ההשפעה הרוחנית למציאות הגשמית של האדם בעולם הזה ובעולמות העליונים, לכן לא כדאי למהר להחליף שמות, צריך לדעת ששם הוא בעל משקל כבד, זה האדם עצמו.  חז"ל אומרים שההורים בשעת נתינת השם מקבלים ניצוץ של רוח הקודש, וקוראים לילד שנולד בשמו האמיתי, שמתאים לתיקון שלו פה בעולם הזה,  (זה בתנאי שלא ממציאים שמות שלא היו ולא נבראו, ולא נותנים לבנות שם של בנים ולהיפך).  לכן זה לא פשוט לסמוך על כל מיני נומרולוגים מסתוריים שאומרים שהשם הזה לא מתאים לך כי הוא חוסם לך את המזל או חוסם לך את הזווג ובגלל זה לרוץ לשנות את השם.  הרוחניות הזולה, המודרנית, היא בעד כל מיני פתרונות קלים, היא מחפשת להשיג תוצאות מהירות. חושבים שכמו שיש אינסטנט בעולם הזה יש אינסטנט בעולם הרוחני ואז נתלים בכל מיני סגולות, מבהילות לפעמים.

בסה"כ אדם הוא זה שעושה את הצירוף של השם שלו.  למשל, יובל יכול להיות יבול ויכול להיות בלוי. אז לפני שרצים להחליף שמות צריך קודם לראות מה נתנו לנו משמיים ולעשות עם זה צירוף טוב, כי האדם הוא זה שעושה את השם שלו והעיקר הוא שהאדם יעבוד על עצמו, יתקן את המידות שלו, יתקן את ההתנהגות שלו והדיבור שלו, זה מה שעושה את השם שלו, זה מה שבונה אותו.   כשאדם הראשון גמר לחלק שמות לחיות אמר לו הקב"ה עכשיו תקרא לי בשם.  ואדם הראשון  אכן קרא בשם ה'.  שם ה' זה ארבע אותיות – יהו"ה, שאינן סתמיות אלא הן כוללות את המציאות כולה.

בשם יהו"ה רמוז היה, הווה, יהיה – כלומר, עבר, הווה, עתיד, כל האפשרויות של ההתהוות, כל מסגרת הזמן, הנצח, הכל, כלול באותיות הללו.  גם כל מציאות החומר רמוזה באותיות של השם הזה, כי כל דבר גשמי תופס שלשה מימדים: אורך רוחב ועומק.  כללות של כל הצורות הגיאומטריות שאפשר ליצור בעולם הזה מתבטאות בנקודה, קו, שטח וקוביה, אין לנו עוד מימד בעולם הזה, והכל ממה מתחיל?  נקודה קטנה.  המציאות המינימאלית שאיתה אתה יכול להתחיל לתפוס בעולם הפיזי היא נקודה.

נקודה בכתיבת סת"ם  – זה י'.  התחלת ההוי"ה זה י'.

כשהי' הזאת מתפשטת היא הופכת לקו, זה ה –ו'.

וכשה – ו' מכפילה את עצמה היא הופכת ל – ה' (שיש לה גם רוחב חוץ מהאורך).

כשה' הזאת מכפילה את עצמה  נוצרת לנו קוביה, שזה העומק, המרחב.  לכן יש פעמיים ה' בשם ה'.

אז השם יהו"ה שקרא אדם הראשון הוא לא סתמי, אלא הוא כולל את כל המציאות כולה. תורת הקבלה מסבירה באריכות איך שם ה' כולל גם את כל השתשלות המציאות הרוחנית והעולמות העליונים עד העולם הזה (עיין תלמוד עשר הספירות חלק א'), וכך גם שאר כל המלים המופיעות בלשון הקודש, וכן כל האותיות, אין שום דבר סתמי.

 הדור של אברהם אבינו התעסק הרבה באסטרולוגיה ובהשפעות השונות של  הכוכבים, הם היו מומחים בזה ברמות כאלו, שמיד כשאברהם אבינו נולד כבר הודיעו החוזים בכוכבים לנמרוד, שמשל בכיפה באותה תקופה, שאותו יום נולד תינוק שכשיגדל ינשל אותו מכסאו וימלוך תחתיו.  גם אברהם אבינו חזה בכוכבים, הוא ראה בכוכבים שלא יהיה לו בן משרה.  עד שבא הקב"ה ואמר לו  "צא ספור את הכוכבים".  מה זה 'צא'? צא החוצה מהאוהל? בשביל מה הקב"ה צריך להטריח עצמו להגיד 'צא', הלא ברור שאם הוא צריך לספור את הכוכבים הוא צריך לעשות זאת מחוץ לאוהל, מספיק שיגיד לו 'ספור את הכוכבים'.  וגם זה תמוה, וכי אפשר לספור את הכוכבים?  אלא מסבירים חז"ל –  צא מאיצטגננות שלך, כלומר, מעבודת כוכבים ומזלות שלך.  נכון, הכוכבים באמת משפיעים אבל יש גבול להשפעה שלהם.   לכן, "צא ספור את הכוכבים", משמעו, שים גבול להשפעה שלהם, ספור מלשון ספר, גבול.  תתחבר למקור ממנו יונקים הכוכבים, כי באמת לפי הכוכבים אין לך בנים, אבל אם אתה מתחבר למקום  יותר גבוה אתה יכול לשנות את הדברים האלה בשרש.

מה הוא המקור ממנו יונקים הכוכבים?

סוד זה רמוז לנו במילה כוכב עצמה.  כוכב מורכב  מ – כ"ו  ו – כב.  כ"ו = זה בגימטריא שם הוי"ה,  זה מבטא את זרימת השפע האלקי.

כ"ב לעומת זאת זה כנגד כ"ב אותיות ה-א' ב', שהן הכלים לקבלת השפע האלקי ולהשפעתו הלאה לכלל המציאות.

מחיבור שניהם ביחד מה יוצא לנו?  ההשפעה האלוקית זורמת לעולמות דרך האותיות ומהן מועברת לכוכבים.  הכוכבים יונקים מן האותיות.

לכן כתוב שהקב"ה הוציא את אברהם אבינו מחללו של עולם והראה לו את הכוכבים מלמעלה למטה. לא מהמבט הרגיל שלנו בו אנו רואים את הכוכבים מלמטה והם מעלינו אלא אחרת כאילו הוא רואה את הכוכבים למטה ממנו, והוא למעלה מהם.  וזו תמיהה, וכי יש מקום  חלל ביקום שבו אין כוכבים?  ואותו חלל נמצא  דווקא למעלה מהם?  לא זה העניין, חז"ל רומזים לנו משהו אחר.   עולם, מסביר הזהר הקדוש, זה מלשון העלם.  כשנמצאים במסגרת העולם, במסגרת החומר, נמצאים בהעלם, בהסתר, הרבה דברים נעלמים ונסתרים מאיתנו.   הקב"ה לימד את אברהם איך לצאת מתוך העולם, לצאת ממגבלות החומר, זה מה שנקרא 'הוציאו מחללו של עולם'.  ומה זה 'הראה לו את הכוכבים מלמעלה למטה'?   עד עכשיו, בתור אסטרולוג, היה אברהם אבינו רואה אילו השפעות משפיעים עלינו הכוכבים.   עכשיו הראה לו הקב"ה מה נמצא מעל הכוכבים, אילו השפעות הכוכבים מקבלים, זה נקרא 'הראה לו את הכוכבים מלמעלה למטה'.   הקב"ה הראה לאברהם אבינו שהכוכב – יש מעליו ממונה, ועל הממונה הזה יש גם כן ממונה, ואם אתה קשור לממונים העליונים אתה לא מושפע מכוכבים.   לכן, למרות שהקבלה מדברת הרבה על השפעת הכוכבים והמזלות בכל זאת לא נמצא מקובלים שעושים מפות אסטרולוגיות, כי כתוב שישראל הם למעלה מהמזל, כלומר, הם מחוברים למקום שהוא יותר גבוה מהכוכבים והמזלות, לכן יהודי שעושה מפה אסטרולוגית פשוט מגביל את עצמו.

"צא ספור את הכוכבים" פירושו – אתה לא חייב לקבל מכוכבים ומזלות בוא תקבל השפעה מהשרש, מהאותיות, שאיתן בראתי את העולם. הנה תראה את החודש הזאת בראה האות הזאת, את הכוכב הזה בראה אות אחרת, אני נותן לך את המתנה הזאת.  הקב"ה נתן לאברהם אבינו את חכמת לשון הקודש, שזו החכמה האמיתית,  חכמה של בריאה,  לא סתם תקשורת או שיטה להעביר אינפורמציה.  והוסיף לו את האות ה' לשמו, שהיא אות מסוגלת להריון, ואת שרי הפך לשרה, ואז נפקדה שרה מיד, למרות שבכוכבים, ב'מזל', לא היו להם ילדים, מכיוון שעלו מעל למדרגת הכוכבים, נגעו בשרש, באותיות – נפקדה שרה.   וגם זה, כמובן, הועיל רק כי היתה להם את  הזכות.

 

עומק מהות האותיות

הר' אשלג מסביר לנו שבאור האין סופי של  הבורא, 'אור אין סוף', אין לנו תפיסה כמות שהוא, באותה מידה  שאדם הרוצה להאיר את הדירה שלו לא יכול לקבל ישר מרידינג.

אלא מה? האנרגיה החשמלית האדירה הזאת צריכה לעבור צמצומים.  לכן, כל הדרך מתחנת הכח עד לדירה שלנו עוברת האנרגיה החשמלית צמצומים על צמצומים דרך הממסרים עד שאנו מקבלים את התדר הקטן, שמתאים לצריכה הביתית שלנו ושאיתו אנחנו יכולים להאיר, לחמם, לבשל, לקרר, לאפות, לתקשר, להתחבר למחשב  – להפעיל את החיים שלנו.

אף אחד לא יכול להתקשר לאור אין סוף ולהשיג בו משהו, אם ח"ו מישהו נוגע במקום הזה הוא נשרף מיד.  זה אור עצום, ענק, אור מאד יפה שלא תופסים ממנו כלום.  לכן, על מנת לאפשר לנו להתחבר לאור הגדול הזה צריך לצמצם אותו.  צמצום זה הסתרה של האור.   אדם שמסתכל באור גדול, אם הוא לא שם מסכים באמצע, הוא נשרף.  אלו שחוקרים את השמש, למשל, חייבים להסתכל דרך מסכים, כי אי אפשר לראות את הצורה של השמש או פרטים בשמש בלי  מסכים שמעמעמים את האור שלה.

'בעל הסולם' מסביר שהאותיות הן הן המסכים האלו שמצמצמים את ה'אור אין סוף'.  כל אות ואות היא מסך אחר, היא מצמצמת את השפע האלקי, האין סופי, בצורה מיוחדת המסוימת לאות ההיא.

הגויל (הקלף) של הספר תורה הוא לבן, לבן הוא אור, אבל אין לו שום משמעות, אין בו שום תפיסה עד שמצמצמים אותו.

האות זה החלק השחור שמסתיר את הלבן, זאת אומרת סוג מסוים של צמצום שמצמצם את האור האין סופי, ע"י השחור הזה אנחנו יכולים לתפוס משהו בלבן.  כל התפיסה שלנו באור העליון זה דרך כלים שמגבילים את השפע,  אם היתה אפשרות להתחבר לשפע בשרש שלו לא היינו מקבלים שום דבר, לכן האותיות זה הכלים הראשוניים שעושים את הקשר בין האור האין סופי לבין האדם.  הכלים עושים גבול, בכלי אפשר לקבל את השפע. .  כל התפיסה שלנו באור העליון זה רק דרך ההסתרה הזאת שנקראת אותיות.

זה עומק מהות האותיות.

צירופי אותיות

כ"ב אותיות בצירופים השונים בונות את כל צורות הכלים שיכולות להיות במציאות.  חכמים שכתבו בלשון הקודש, ברוח הקודש,  ידעו איך ליצור השפעות מסוימות על נפש האדם שיעלו אותו, והשפעות מסוימות בבריאה לצרכים שונים.

במזוזה, למשל, יש צירוף אותיות כזה שנועד להגן על הבית.  לכן יש כזאת משמעות לכשרות של המזוזה, שתהיה כתובה על קלף כשר, בדיו הנכון, שמצד אחד לא תהיה חסרה בה אף אות, ומצד שני שגם לא תהיה אף אות מיותרת, שאף אות לא תיגע בחברתה וכן הלאה.  כמו בתוכנה של מחשב, אם משהו אחד לא מדויק, כל הפונקציה של התוכנה נפגמת.  כשיש את הצירוף הנכון, בצורה הנכונה אז מזזות (כמו שזה כתוב בתורה) מביא ל – זז מות.  במזוזה יש כח רוחני שיכול לסלק את המות.  הזהר הקדוש מגלה לנו שעל פתח הבית יש קליפה רוחנית מזיקה הנקראת 'קוף' וסגולת המזוזה היא לסלק את אותה קליפה טמאה ומזיקה. לכן צווינו לתלות את המזוזה על המשקוף, כדי לגרום למש – קוף.  שקליפת הקוף תמוש, תזוז.   המטרה של המזוזה היא לסלק את כוחות הטומאה מסביבות הבית ולהכניס בו כוחות טהרה. התורה גילתה לנו איך לעשות זאת בכח האותיות.

הבעל שם טוב גילה בשם רבו, אחיה השילוני, ש"מפי הקב"ה יוצאות אותיות להנהגת העולם, וכשבא לעולמות מצטרפות האותיות לפי בחינת המקבלים, הן לטוב והן להיפוך ח"ו, וכשיש צדיק שהוא חכם בעולם, ויודע האותיות שיצאו מפי הקב"ה, אע"פ שהן מצטרפות, חלילה, לא לטובה, יוכל להפוך הצירופים, על ידי חכמתו ותפלתו  לצירופים טובים.  ועוד הסביר שמפי הקב"ה יוצאים רק צירופים טובים כמו: רצה, עשר,  יוד, תם, עין וכו' אלא שאם הכלים של המקבלים פגומים יכולים להפוך אותם לצירופים לא טובים ואז נעשה : צרה, רעש, ערש דוי, מת, עני וכו'.  הצדיק מעלה בתפלתו ובדמעות עיניו וממתק הדינין בשרשן וחוזרין הצירופין להיות כמו שבשרשן או איך שהצדיק מסדרן". (בעל שם טוב על התורה)

דוגמא לצירוף אותיות לרפואה יש לנו בגמרא, מסופר על ר' חייא בר אבא שנפל למשכב, בא אליו ר' יוחנו לבקרו, ראה אותו מתייסר ושאלו "חביבין עליך יסורין?"  אמר לו "לא הם ולא שכרם"  אמר לו "הב לי ידך",  "יהיב ליה ידיה ואוקמיה".  נתן לו ידו והוא הקים אותו, ריפא אותו.  מעבר לזה שיהיב ליה ידיה זה- נתן לו את ידו זה גם ראשי תיבות של  יל"י, שזה אחד מהע"ב שמות הקודש המסוגל לרפואה.

צירוף האותיות הכי חזק שיש הוא צירוף האותיות של התורה עצמה.   כתוב שביום הראשון ברא הקב"ה את האור והחושך, ואותו אור שנברא לא היה אור גשמי אלא אור רוחני. אור רוחני שטמן אותו הקב"ה בתורה.   אותו אור עתיד להאיר לעולם לעתיד לבוא, ובינתיים אדם מתחבר אליו ע"י לימוד התורה.  הרבי מקמארנא אומר שע"י התחברות לכח הפנימי, שנמצא בתוך התורה, למאור שבה, אדם מבטל מעליו  את כל הדינים, כי התורה זה צירוף כזה חזק שמבטל את כל הגזירות מעל האדם.

הערך המספרי של האות

צורת האות מתייחסת לעולם עשיה, הצליל של האות קשור לעולם יצירה,  הרובד היותר עליון זה המספר.  מספר זה דבר אבסטרקטי, לא מוגבל,  כי מספר יכול להיות מוכל על כל דבר.  הערך המספרי של האות שייך לעולם בריאה, לעולם המחשבה.  בלשון הקודש האותיות משמשות כמספרים.  לכל אות יש ערך מספרי והוא משמעותי להבנה של האות.  לא סתם א' זה אחד, היא אחד כי היא רומזת לאלופו של עולם שהוא אחד יחיד ומיוחד.  לא סתם ד' היא ארבע, היא ארבע כי היא קשורה לארבע רוחות השמיים ולארבע בחינות של התהוות הרצון לקבל.  לא סתם נ' היא חמישים, היא חמישים כי היא נגד 50 שערי בינה ו- 50  שערי טומאה, וכן הדבר בשאר האותיות.

 

יסוד

האותיות קשורות גם ליסודות, לכל יסוד יש  קבוצת אותיות שקשורות אליו. כשיודעים את הקשרים בין האותיות ליסודות ואת המשמעות של כל יסוד, יכולים לאבחן, לפי השם, כמה מרכיבים יש לאדם זה או אחר מיסוד העפר, כמה מיסוד האש, כמה מיסוד המים וכו'.  אם למישהו יש ארבע אותיות מיסוד העפר, למשל, ואחת מיסוד האש, זה אומר שהאדם הוא יותר אדמתי, יותר יציב, יותר מוצק. זה בתנאי שהאותיות שמיסוד העפר מופיעות בתחילת השם, אם האות מיסוד האש מופיעה בהתחלה ואחריה באות האותיות מיסוד העפר זה כבר משהו אחר.  זו תורה שלימה שאנחנו מזכירים שהיא קיימת רק  כדי להראות עוד רובד ועומק שיש בעניין האותיות.

הניקוד

הניקוד בלשון הקודש הוא בדרגה אפילו יותר גבוהה מהאותיות.  מה הנקודה עושה?  נותנת תנועה לגוף.  א' סתם, בלי תנועה, אי אפשר להגיד אותה, הניקוד הוא שמניע אותה, הוא זה שנותן את הרוח חיים.  יש לנו תשעה מיני נקודות כנגד תשע ספירות: קמץ, פתח, צירה, סגול, שווא, חולם, חיריק, קובוץ ושורוק, והמלכות, שהיא לא בדרגת רוח אלא בדרגת נפש, אין לה ניקוד משלה.

המקובלים יודעים להרגיש בדופק את מיני הניקוד השונים.  נקודה ולידה עוד נקודה  – זה צירי.  כשמרגישים נקודה על נקודה – זה שווא וכן הלאה.  הניקוד שנמצא בדופק מעיד על הספירה שבה פגם החולה וכך אפשר לדעת את שורש המחלה.  אם למשל נמצא קו אחד ארוך בדופק כמו מיתר נדע שהפגם הוא בספירת חכמה.

הנקודות זה רוח חיים.  זה מה שמניע את הדם, שהוא הכלי של הנפש.  לכן כשאדם פוגם בספירה מסוימת אז הביטוי של זה יהיה בדופק, כי ­­­­­­­­­­­ הדופק הינו רוח החיים שבגוף.

הכלל הוא שמה שחלש אצל האדם בפנים מתבטא בחוץ חזק.  אם יש איזה כח מסוים בגוף האדם שנחלש הוא חייב להיות חזק כלפי חוץ כדי שלא יעלם ולכן זה מה שבולט אצל האדם.  מי צועק על השני? למי שאין מספיק כח לשדר את מה שהוא רוצה בשקט.  הוא יותר חזק?  לא, הוא יותר חלש.   אם נרגיש בדופק – צירה, ששייך לספירת בינה, לא נבין מפה שהאדם הוא בדרגת בינה  אלא, משום שהוא  פגם בספירת בינה זה מה שמתבטא בחוץ.

יש עשרים ושתיים אותיות ועשר נקודות ביחד – שלשים ושתיים, לב, ל"ב נתיבות חכמה.  עליהם אומר אברהם אבינו בספר היצירה: "בשלשים ושתיים נתיבות פליאות חכמה חקק י"ה צבאו"ת אלקי ישראל… וברא את עולמו".

הרב יובל הכהן אשרוב מרצה לקבלה, פנימיות התורה ובריאות טבעית בארץ ובעולם.  מנהל מכללת אילמה לרפואה משלימה. מטפל בשיטת ההגיינה הטבעית.  את שיעוריו ניתן לשמוע באתר הרשמי שלו – 'בסוד הדברים'. ליצירת קשר: info@besodh.com

Source: יהדות

תגובות
שתף עמוד זה: